<h1>האשכול — רצב"א, הלכ' מילה</h1>
<h2>דף פב.</h2>
גרסינן בערכין [ז' ע"א] א"ש אשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין אפי' מר"ה וקורעין את כריסה ופריך פשיטא דהא תנן נפלה עליו מפלת ספק חי ספק מת, ספק שם ספק אינו שם, ספק נכרי ספק ישראל מפקחין עליו הגל מד"ת התם הוי לי' חזקה דחיותא אבל הכא דלא הוי ליה חזקה דחיותא מעיקרא אימא לא קמ"ל דמחללינן שבת אפי' כהאי ספקא. מעוברת שמתה ולד דילה מיית ברישא, מעוברת שנהרגה היא מתה ברישא כל זה כ' בה"ג, והגרי"צ השמיט דין זה, ול"י טעמו ואי משום דתני' רשבג"א... ותו כ' גבי עוברה שהריחה מאכילין אותה [יומא פ"ב ע"א] אי ידיענן אי לא אכלה מתעקר ולדה אע"ג דאמרינן ספק בן קיימא ספק נפל הוא שפיר דמי למיתן לה. ומדתלי בסכנת הולד ולא בדידה אלמא דס"ל משום ס' נפל נמי מחללין (א י') [אפילו] לא הוי סכנה לאמי' וקמ"ל הא דאמרינן היושבת על המשבר מביאין סכין מר"ה בשבת ומקרעין כרסה ומוציאין הולד אפי' לא עקר הולד לצאת ואפי' לא ידעינן אם כלו חדשיו ואע"ג דתנן [אהלות פ"ז] האשה המקשה לילד מביאין סכין וחותכין אותו אבר אבר, יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש, ש"מ קודם שיצא לאו נפש הוא, לענין שבת שאני דתורה אמרה חלל שבת אחת... [חסר] ורואה אני דלשון עוברה שהריחה... ועל המשבר משמע דכלו חדשיו... אבל ודאי כל ספק נפשות להקל. וכל מעוברת דאתעקר ולדא היא גופא בסכנתא, להכי ל"ש בתחלת עבורה ול"ש בסופה כל שהריחה ופניה משתנות ולא מתישבה דעתה מאכילין אותה ביה"כ ודבר אסור שנתאותה לו. וכ' הרב דמ"ש ידעינן אי לא אכלה מתעקר ולד, לאו בידיעה דידן תלי' מלתא, אלא כלומר כשרואין שפניה משתנות, ידיענן דאיכא סכנה, דשכיחא מלתא שאם לא אכלה מתעקר, ומכ"ש אם היא אומרת שנתאותה, דחולה עצמה עדיף מרופאים וכך פרשנו בהל' יה"כ.
<h2>דף פג.</h2>
כ' רב אחא הא דאמר רבא [פסחים נ"ד ע"ב] עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בת"ב כדרך שמתענות ומשלימות ביה"כ, אבל חיה אין [לה] להתענות ביה"כ עד ל' יום. טעמי' חזי לן כיון דשרי לה רבנן נעילת סנדל [רפ"ח דיומא] ואסור לדידי' מדאורייתא וכל רבותא חולקין ואמרין לאחר ז' דינה כשאר כל אדם לענין תענית יה"כ, ושאני נעלת סנדל דרבנן, ומתני' ודאי לא מסתבר כותי' מיהו תוך ג' ימים או עד זי"ן כשאמרה צריכה שוחטין ומבשלין בשבילה ככל חולה שיש בו סכנה כד' בשחיטת חולין [חולין ט"ו ע"א] ומותר לבריא לאכול ממנו באומצא דא"א לכזית בשר בלא שחיטה. ומהא ליכא למידק דצריך לשחוט, דאם מוכן נבלה נותנין לה נבלה, והיכא דליכא בשר אלא בהמה בחייה ודאי צריך לשחטה, דבנחירה ושאר מיתות נמי חלול איכא כבשחיטה שהרי תקן... ואי איכא גוי שיכול לנחור איכא מרבואתא אמרו יעשו ע"י גוי, ול"נ לן דהא אמרינן ביומא [פ"ד ע"ב] אין עושין דברים אלו לא ע"י גוים ולא ע"י קטנים אלא ע"י גדולי ישראל, שמא יאמרו בקושי התירו פקוח נפש ואינו מותר לכתחלה ע"י מחויבי מצות, ונמצא מכשילן בפעם אחרת כשלא ימצאו גוים וקטנים לא יחללו על פ"נ, ותו בגמ' ואין אומרין לעשות דברים אלה לא ע"י נשים ולא ע"י כותיים מפני שמצטרפין לדעת אחרת, כלומר אין אומרין כותיים ונשים אעפ"י ששניהם מחויבים במצות שהם לבדם יחללו שבת בפ"נ, שמא יחשבו בלבבם גדולי ישראל לא ירצו לחלל שבת בפ"נ, אבל אותנו מכשילין דכותאי לית להו לפני עור לא תתן מכשול ונשים דעתם קלות וטועות נמי בכך, והיינו שמצטרפין לדעת אחרת אם מניחין אותן לעסוק לבדן, הלכך ודאי ישחט ישראל ולא לנחור ע"י גוי, ואינו דומה להא דאמרינן [יומא פ"ג ע"א] מאכילין אותו הקל הקל תחלה, התם ליכא למיחש למכשול לעתיד לבוא. ומתחזיא לן אפי' איכא נבלה מוטב שישחטו לו ולא להאכילו נבלה ואפי' לא ידע החולה שהוא נבלה כיון דשבת נתנה לדחות אצלו בהבערה ובשול ושאר דברים, ולית לן למימר מוטב שיעבר החולה על אסור נבלה דהתירה לו התורה, ולא יחללו אחרים בשחיטה, לאו מלתא הוא, דעלה דידן רמי' לחלל בפקוח נפש ולא על החולה לחוד, דלמדנו פקוח נפש [יומא פ"ד ע"א] מושמרתם את חקותי וגו' אשר יעשה האדם וחי בהם. ואמרינן הזריז בפ"נ הרי זה משובח והמונע עצמו כאלו שופך דמים שנ' לא תעמוד על דם רעך והנשאל הרי זה מגונה והשואל ה"ז שופך דמים. ולי הכותב נ' אפי' אין צריך לשום חלול שבת אלא בשחיטה יש לצדד דמוטב לשחוט מלהאכילו נבלה דיותר מגונה לאכול דבר טמא מחלול שבת בכה"ג, ותו כיון דגם בחולה ממעטינן באסור היכא דאפשר ואמרו מאכילין אותו הקל הקל תחלה, לדידי' בשחיטה לא עבדינן אלא חד אסורא ואי אכל נבלה עובר בלאו אכל כזית וכזית, ואע"ג דהאי ל"ת והאי איסור סקילה לא קרינן נבלה הקל כיון דאיכא לאווין טובא, ויש שאמרו שבת דחויה אצל פ"נ וטומאה נמי דחוי' אצל צבור, וכי היכא דבטומאה צריך לאהדורי ולאתויי טהורי מבית אב אחרינא בדאפשר, ה"נ לא נחלל שבת בשחיטה אם אפשר להאכילו נבלה. ולענ"ד לא דמי, ודאי היכא דמצי למיעבד בטהרה לא עבדינן בטומאה, והיכא דאפשר בפ"נ בהיתר לא מחללינן ש', ואף אי עבדינן בחלול ש' ממעטינן בחלולו היכא דאפשר כיון דלא הותרה שבת אלא דחוי', וה"נ אמרינן בפרי"ש [מנחות ס"ד ע"א] אמדוהו לגרוגרת א' ויצאו עשרה והביאו לו כל א' וא' כולן פטורין אפי' הבריא בראשונה, אמדוהו לשתי ג' ולא מצאו אלא ב' בשני עוקצין וג' בעוקץ א', כורתין העוקץ שיש בו ג', אע"ג שאין צריך אלא לב' ואין כורתין ב' שיש בו א' א' שלא להרבות בקצירה, אבל הכא בהיתר לא מצי למיעבד שאם לא ישחט בעי למדחי אסור נבלה, ואי שחט מדחי שבת, מוטב לעשות דחוי א' וישחט, ממה שיעשה החולה הרבה דחיות בכל כזית וכזית.
